יום שלישי, 18 בפברואר 2014

הענקת צל"ש על מידה גדולה בששון ובכלה. לה.

זה היה חיוך של 'אני יודעת איפה קנית את הבגד שלמרגלותייך בשקית'.
'היא לא עד כדי כך שקופה' עניתי באילמות.

קולה, שרודף אותך עד לאוזניים משתפל בתוך ראשך וממשיך: 'זאת לא המידה שלך'. עוד קצת וייצא עשן מהנחיריים. כמה שרצית להישאר בסמול S סייז סלאש 36-38.  זה פשוט לא הולך.. מה זה זה?? אני רוצה לקלוע לנקודה החסרה - רזיתי/השמנתי/מלאה/רכה/ממוצעת/פרופורציונלית/אתלטית. די. לא קונה בגדים יותר, התייאשתי..לפתע לא היו רעיונות במוחי הקט לבית חמים, עם אש באח או אחו ודשא בגינה. אולי פשוט אשאב אבק..להסתכל על גרגירי לכלוכים שטים לתוכו בוואקום מופלא. אוף! אבל אני רוצה שהמוכרת תביא לי מדיום! שכנוע עצמי מס' 1: זהו לא גלגול נשמות קודם בו יש חזיון של אנשים שמתו כל כך ממזמן.  צא בחוץ! כי יש לי חשק בלתי מוסבר לאכול פיתה על סף הים התיכון, עם כל היתושים המעצבנים. שכנוע עצמי מס' 2: אנחנו בקיץ. אנחנו לא אוהבים אותם בשמן זית סלאש חומץ תפוחים. מה? אוכל אותה יבשה?! ים. יבשה. ים. יבשה. לקפוץ על חבל. מרגישה כמו ילדה קטנה במידה גדולה. המכנסיים כבר עתידים ליפול ממני, כי לקחתי את מידת הלארג'! אוי, נו. המוכרת הזו..נחמדה! ומה אם אני לארג'ית? L, חצי אף, זה במשפחה,  זה תקף לעמנו.   כמו אות קלון של החטא ועונשו על ספר אחד. אבל מי קורא ספרים בימינו?היום הכל דיגיטלי. אין טעם לכתוב ספרים..מרמור עצמי..
'אולי אעשה מנוי לעיתון?' חשבתי לי.
'לא.' ענה הקול בראשי.
'אז אנסה ליפול מהמדרגות אחרי חילוץ נעלי עקב, כדי שלא יקרה לי כלום, טוב?'
'מצווה עלייך לנעול טוב את הדלת.'
ואני כבר הסקתי לבד ששד גדול הולך להיכנס לו דרך החלון כשאשן. איזה פחד! קופיפה, את כזו חששנית.
'ככה קוראים לזה היום? חששנית? אולי תקרא לי מעופפת וזהו?'
התעצבנתי עליו. ואז נזכרתי שחולמנית זה דווקא דבר טוב.
רגע, על מי אני מתעצבנת? התכווצות. חשתי לפתע בבטני הקובתית (קיבה, קובה, קוביות). כנראה אכלתי משהו טעים. מקדונלדס!! יש להם קפה זול! ייפי יי! צהלתי בשאון גרוני עמוק, רק לא לשסף אותי בסכין מטבח חדה. שיט, נתתי לך רעיון. טוב, לא אמרתי כלום.
לא, אני לא רוצה למות..לא למות..לא למות...דחקתי בעצמי עד שפתאום שמעתי שוב את הקול, הפעם הוא אמר לי 'תתאבדי'. החלטתי לא להסכים איתו, אבל רק להפעם.
הקול לא השיב, והבנתי שניצחתי אותו..האם הוא יחזור? אאלץ לגלות. צירים?? עכשיו? כן, עדיין יש התכווצויות. זה יעבור. קופיפה, רוצה אקמול? 'כן, תודה.' נשיקה בלחי. מוואה..! טה טה! את מוכרת נפלאה!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה