יום שני, 27 בינואר 2014

ביקור פאשניסטי ראשון. לא פאשיזם (how original :)



אנחנו לא נדבר בחרוזים או בשרשראות, אבל זה כבר גוף אחר שעליו מלבישים אותן (ראו ערך תרשימי בגדים, שלא קיים). אבל כבר גלשנו לעניין אחר.


כולנו מכירים נשים (ויש מעט גברים) עם אובססיה לנעליים שפשוט אוצרים בחדר או בארון מיוחד עבורם, כי הם קדושים, אך נעליים זה לא הקטע שלי, וגם לא להוריד את הז’קט בחורף, אפילו שחם עם המיזוג החודרני הזה. למה? עקב המתח שאני עוצרת. גופי משותק. לכן איני אמיצה דיו להורידו.


ועקב כך אכילס, מעדיפה לקנות בגדים שרק רואים את החלק הקדמי שלהם (הפרונט) בזמן שהידיים והגב עטופים במעיל עור משנה שעברה (השנה העדפתי לא להתעדכן בפריט מהסגנון החדשני).

וגם אם תגיד לי שזה לגיטימי להוריד אותו, פה, בפאב, אז אשקול אשכול ענבים ישירות לפי -כמו דוגמנית מצליחה (ראה ערך נעמי קמפבל). מקווה שמשקלה יכול להקטין את עצמו לגודל פרופורציונלי או זה שעליו היא נשקלת עשרות פעמים ביום, בכדי לראות אם ירדו עוד 200 גרם לפה או לשם, כי הכל תלוי על הקולב הזה. מותג מהלך על שניים, שעמו תתחתן.


לעצור הכל! אני בחנות! ואני היחידה פה.

איך המוכרת מסתכלת עליי...

וכשאני מנסה להחליט מה לבחור היא אומרת לי ”זה לא משנה מה תבחרי - זה לא סוף העולם“. אילו רק ידעה שעבורי זה כן קריטי, כיוון שהתקציב שלי לא מרשה לי יותר מזה. אולי פשוט אמדוד, שיהיה מה שיהיה, אני אחיה עם ההשלכות. אז אחייב בתשלום אחד או שניים? פאשניסטית לנצח תנצח.

בלינק!! הבהוב ישר מבזיק למוחי (על גבול האיום): זכרון קלוח של עיון בקטלוג החפצים, שקיבלתי בחנות ההיא, שדרכו ניתן לרכוש (כמה צפוי) באמצעות כרטיס האשראי, ולחשוב או להאמין שיש מטה קסם שיפתור את כל הבעיות, בהקלקה, או דרך העברתו במכונה ברגע הקניה או באשראי טלפוני. עוד כמה ימים נמצא לו תחליף חדש וכל פעם הוא יופיע אחרת.
אולי אחזור לאותה חנות..
אך יש לי סכמת תסריט. סכמה: המבנה של הסיטואציה כפי שמופיעה בזכרוני. התסריט: יודעת איך יהיה לי שם, מה יהיה ואיך יהיה. זה מונע ממני ללכת לשם.

יופי שכתבתי לעצמי על הסכמה כי אז הבנתי מה מסתתר מאחוריה:

1) רגש תוקפנות - הרגשתי טיפה קטנה ותוקפנית ו(2)טיפה גדולה (ציור של טיפה() ) זוהרת, 3) הימנעות

תחושה עילאית! הולכת ברחוב עם הנעליים המגניבות ואמריקנו ביד אחת, וביד השניה מגזין אופנה שנקנה הרגע (וכמובן ידוע איך שילמתי עליו, רק שהמוכר לא יגנוב את מספרו וישתמש בו). לא אציין מה לבשתי, אבל נשבעת שקלטתי דמות מפורסמת אחת בוהה בי ומחייכת.
עד שנתקלתי בכתם מהקפה על דש חולצתי והבנתי את פשר חיוכה. טוב, אם לא ירד בכביסה פשוט אשים שם סיכה?
אז מחר אני בעיתון בטור של איך לא להתלבש? ולחיות בסרט של תל-אביבית מגניבה.. פאן!

פאן לעלעל במגזיני אופנה, שמחה שקצת חזרתי להרגיש את האישיות שלי במקם להתאים את שלי לשל אחר, אפילו לזר ברחוב. זר! בוק’ה (מנוקד ב-ק)! נזיד!

קורה לכם שאתם מתקנים אותיות שכתבתם? מנקדים? לא לחזור אחורנית! היינו במשהו חיובי! יאללה תעשו משהו שעושה לכם פאן! פאן! פאן! יחד עם אוורור ומוזיקה שעושים לכולנו טוב (אופטימיות זהירה. סמייל :) )



בסוף לא יצאתי. שמעתי צעקות מהרחוב הומה האדם, שפשוט שיתקו אותי. נזכרתי כמה אני שונאת אנשים. לא, בעצם אוהבת! (מנגנון הגנה 1: שכנוע עצמי) יש רגעים בהם אני אפילו מחכה למפגש הבא עם הקופאית בחנות. פעם הייתי יותר אוהבת את המפגש של 1x1, כיום אני אוהבת יותר את המקומות העמוסים. אוהבת, אוהבת, אוהבת. אבל כיום זה התהפך! הבזק מבט באישון...אה, אלו המשקפיים שמציקים לי. אי אפשר לראות מהצד.. וזה תמיד היה אישיו. על אחרים זה נראה הרבה יותר טוב.. אצלי זה רק לפני שינה.

בואו נחזור לטון בוגר ונעזוב את הטון הילדותי סלאש מתנצל.
אני בהתלבטות: להיות כמו החברה שמזכירה אותי בהתמכרות לקניות ולהרגיש כמוה, למה לא? לא זוכרת.
אבל לנה דל-ריי היא מלכה, ברדיו.. משחקת משחקי וידאו כמו משחקים שאני שיחקתי בין מוסר והגינות לבין חוסרם, כמו חתול ועכבר. איפה הגבינה הצהובה? במלכודת! לא ליפול לשאננות!! (שכנוע עצמי מס’ 2) כמו עם הפסקת העישון. למה הפסקתי? שיואו, כל כך מתגעגעת לפעולה הזו. שלא אעז לעשן אפילו אחת! גם אתה!! אבל ללא תוקפנות בבקשה. וללא סוכר*.

אה, ההתלבטות. הצד השני של המתרס הוא לחסוך כסף ולא להרשות לעצמי כמעט דבר. רק לחסוך ולחסוך ולחסוך. לא שקל יותר! מונופול! ובמונופול נכנסים לכלא על מחשבה אסורה. שתי פסיעות של הנסיך. טחינה. על מסלול הדוגמנות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה